בא לי לספר לכם על סשן מאתגר ונפלא שהיה לי. סשן שלמדתי ממנו המון. סשן לצילומים לאמא ובת מתבגרת. קצת מכל דבר- קצת לביחד ולקרבה שלהן וקצת לנערה, גם כדי לעבוד על דימוי גוף.
המפגש התחיל כמובן באיפור. איפרתי אותה בעדינות רבה, כמעט בלי מייק אפ כי יש לה עור חלק ויפה ובכלל היא יפיפייה. היא לא עפה על האיפור. To say the least... ננזפתי כמו על ידי ביתי המתבגרת. תיקנתי, אמרה סבבה. סבבה.
המשכנו לצילומים. מיד על ההתחלה יצאו תמונות פגז. הראיתי להן. האמא עפה והילדה... אוי, אני נראית נורא, התמונות נוראיות, תראי איך אני נראית, האף שלי נראה שבור לגמרי, לא יודעת מה עשית לי אבל האף עקום. נשבעת שלא נגעתי באף המושלם שלה, אפילו לא בקצת קונטור.
הסתכלתי ובאמת ניסיתי לראות ולהבין מה היא לא אוהבת כדי לתקן. לא הצלחתי לראות שום דבר שטעון שיפור.
המשכתי תחת חששות כבדים ואפילו ספק אם אני יכולה לספק את הסחורה לנערה המתבגרת, בשאיפה שתראה עצמה יפה. בשלב הזה יש מצב שאפילו הסרחתי מזיעת לחץ.
ופתאום באורח פלא, לא ברור מה קרה פתאום, הנערה אהבה כל מה שראתה! כאילו לא שברתי לה מעולם את האף. צפירות הרגעה נשמעו באיזור השרון.
בסופו של דבר הנערה בחרה כמות מכובדת מאוד של תמונות לעיבוד ונחשו אילו תמונות הכי מככבות? ברור שהתמונות עם האף השבור.
מה שמאוד מעניין כאן זה להבין מה באותו הרגע הנערה היפה הזאת ראתה בעצמה. מה גרם לה לראות במה, שללא ספק נראה מאוד יפה, משהו כל כך לא יפה. בעצמה.
ומעניין גם להבין מה גרם לה לראות את עצמה אחרת, יפה כפי שהיא בשלב מאוחר יותר.
מכאן חשוב לקחת את זה לחיים לרגעים שהנערות (ונערים) שלנו בהלקאה וביקורת עצמית נוראית, כך שהן תוכלנה לצאת מזה.
תחשבו כמה קשה לחוות את הביקורת העצמית הזאת ואת התנודות.
כשאתם נתקלים בתגובות דומות אצל המתבגרות שלכם, תזכרו מיד לשלוף להן תמונה יפה של עצמן, לחבק אותן ועם מבט עמוק בעיניים לומר להן שהן יפות ומושלמות. ככה, כמו שהן. גם בלשון זכר. בעצם גם לאמהות שאנו. .